מעטים מאלה ששרו השבוע ליד נרות החנוכה את “באנו חושך לגרש” יודעים שאת השיר חיברה שרה לוי תנאי. את לוי תנאי (1910-2005) זוכרים בעיקר ככוריאוגרפית וכמלחינה, מייסדת להקת המחול “ענבל”, וכלת פרס ישראל למחול 1973. אולם היא הייתה גם יוצרת מוכשרת שרבים משיריה אהובים ומבוצעים עד היום – “ליצן קטן שלי”, “אור חבצלות”, “ענבלים” (רונו, רונו חלילים), “נסדר מעגל גדול”, “פרי גני הנה הבאתי”, “חג אסיף”.
שרה לוי תנאי נולדה בירושלים, להורים שעלו מתימן בסוף המאה ה-19, וגדלה ביפו. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה למחנה פליטים בכפר-סבא. בגיל צעיר התייתמה מאמה ואביה עבר עמה לצפת. לאחר לימודיה במכללת לוינסקי בתל אביב, נרשמה ללימודי גננות ועבדה כגננת בגן ילדים בשכונת שפירא בתל אביב. במקביל החלה ליצור, להלחין ולביים טקסים ומסכתות לקיבוצים ולמושבים. ב-1949 החלה לעבוד עם קבוצת נערים ונערות מיוצאי תימן – ומכאן קצרה הדרך ועד לייסוד תיאטרון המחול “ענבל”, שכונתה בהתחלה “הלהקה המזרחית של שרה לוי”.
“אנשים מתארים אותי כמין אישה פרימיטיבית שבאה מעבר להרי חושך והתגלתה ככוריאוגרפית, להפתעת הכול”, סיפרה בראיון בעיתון “דבר” ב-1973, “האמת היא שקראתי את מנדלי מוכר ספרים לפני שידעתי את שירי שבזי. מגיל שש גדלתי בבתי-יתומים. אמי מתה עלי בהיותי תינוקת, ולאבי, שנשאר ערירי, קשה היה לטפל בילדה קטנה. חייתי בבית יתומים בצפת, בחברתם של ששים ילדים. מחנכי היו מיוצאי רוסיה שהביאו עמם תרבות עשירה ועליה גדלתי. מיום שאני זוכרת את עצמי לא הייתי מסוגלת לשבת בשקט. אהבתי לספר סיפורים, לארגן הצגות”.
מארכיונה של שרה לוי תנאי ב”גנזים” אגודת הסופרים אביא קטע מתוך “גמלים וענבלים” – ובו כתבה על חייה ועל הקמת “ענבל”.
יצחק בר יוסף, “גנזים” אגודה הסופרים
שרה לוי תנאי, גמלים וענבלים:
“נעורי עברו בתל אביב של סוף שנות העשרים ושנות השלושים. אני זוכרת את קצב הבניין שעליו שר שלונסקי והלחינו זעירא וסמבורסקי, את העליצות של העיר הצעירה – אהובתו של אלתרמן הצעיר, את ה”עדלאידע” המרהיב של אגדתי.
“באמצעות שנות השלושים נישאתי לחלוץ [ישראל תנאי, י.ב.], שהגיע לארץ מווילנה. הוא הכשיר עצמו במשך שנתיים אצל איכר הולנדי. מובן שהתכונן לבנות את הארץ. כשהגיע ארצה ניסה להיות בקיבוץ ולבסוף היה לפועל בניין, כופף-ברזל. לעולם לא הייתי בוחרת בפקיד! המושג פקיד היה שייך יותר לשלטון המנדט. האריסטוקרטים האמתיים היו פועלי הבניין, בוני הארץ, הבחורים החסונים, השזופים. רובם באו מרוסיה ומפולניה. כאשר חיבק אותך פועל בנין כזה, הרגשת מיד שהוא כופף ברזל! הייתי בין הסמינריסטיות שרבות מהן עלו מרוסיה ומפולניה. הרגשתי טוב בחברה הזאת. בחברה הזאת התחילה להתפתח הכרתי ה’מעמדית’. היינו מטיילות עם הגברתנים האלה על שפת הים ושם שרתי הרבה שירים של זעירא, וגם שלי במקצת…
“איזו תל-אביב! יכולתי לכתוב על עיר-הנעורים הלבנה, הפרועה והמאוהבת, תלי-תלים של דפים. לא הזכרתי את הגמלים שהיו חלק מן הנוף ומן הצלילים של ישראל הקטנה. בגן שרתי עם הילדים על הגמלים המובילים תפוחי-זהב מן הפרדסים לאניות (עוד לא הייתה קיימת המלה תפוזים). אין כל ספק בעיני, כי בבחירת השם לתיאטרון ‘ענבל’ – השתתפו אותם דנדונים של פעמוני הגמלים שנשמעו ברחובות תל-אביב ביום ובלילה, מקרוב וממרחק.
“גם בחיפושי אחרי התנועה ‘שלי’ הלכתי בעקבות הגמלים ודריכות רגליהם בחולות. לימים בניתי על זה תיאוריה משלי, אשר הנחתה אותי בעבודתי ככוריאוגרפית. הריקוד התימני, שהוא הבסיס העיקרי ללשון שלי, בא לאחר רשמי מתל-אביב ומקצב חייה ובניינה. בדרך שלא הספקתי עוד לנתח אותה – התמזגו בעבודתי רשמי ילדותי ונעורי כנערה ישראלית, ורשמי המפגש שלי עם בני-עדתי התימנים”.