“יום יום אני הולך למעונך / ומילה על שפתי חרדה”, בביצועו של מתי כספי שאף הלחין את השיר היפהפה, הוא אחד משלושת הידועים של משורר זה, ששרדו את מבחן הזמן האכזר. נוספים לו “ימין ושמאל רק חול וחול” ו”על שפת ים כנרת” . נראה שזה מה שרבים זוכרים היום מיעקב פיכמן, הסופר, המשורר, המתרגם והעורך, שבעוד יומיים ימלאו 137 שנים להולדתו (25.11.1881). בחייו תפס מקום חשוב ומרכזי בחיי הספרות, השירה והתרבות. על ההערכה הרבה שזכה לה, אפשר לחוש בשיר לזכרו שכתב ב”דבר” נתן אלתרמן, לאחר מותו ב-17.5.1958. אצטט מהבית הראשון של השיר הנוגע ללב.
ארכיונו הגדול של פיכמן נמצא ב”גנזים” אגודת הסופרים. מתוכו אביא קטע ממכתב ששלח לאשתו, ובה הוא מסביר מדוע החסיר יום אחד בחליפת המכתבים ביניהם – פשוט לא מצא את העט שלו. כן אביא רשימה שכתב, בשבחי הגשם.
יצחק בר יוסף, “גנזים” אגודת הסופרים
יעקב פיכמן לאשתו
“אמש לא כתבתי לך, לחרפתי. התחילו באים אורחים בזה אחר זה – גברת מרגוט קלוזנר הביאה לי סופרים מחו”ל שאאכסן אותם מ’מאזנים’. ועוד הם יושבים, בא ברוידס ובא שטוק, ו’האחרון הכביד’: כשקם ללכת, כבר היה עשר, וכשחפצתי לכתוב בכל זאת נתברר שהעט איננו. כבר נואשתי ממנו הבוקר, כי בקפה שהייתי לא נמצא ובבית לא נמצא, ורק במקרה התרתי עתה חבילה של כתבי-יד והעט היה גלום בתוכו. בעט זה שמצאתי אני כותב לך עתה ומצטער שיום אחד לא כתבתי לך… שמחתי על מכתבך הקצר… שמחתי שמטפלים בך. אין ספק שהריפוי הפעם יביא פרי, ורק הישמרי שלא להצטנן. זאת אומרת, לשכב במיטה תיכף אחר הרחיצה. ביום גשם וקור מוטב שלא להתרחץ, ותחת זה להתרחץ יום אחר יום באוויר טוב”.
נתן אלתרמן, אחרי יעקב פיכמן
“… ולאחר דמדומים בא הסוף, ונשרו מידך כלי מלאכתך.
כלי סופר ששבעו יגיעה – הדפים, הדיותה והעט.
ועלה יום מואר וסואן. ועמנו, עם קהל מלויך,
צעדה, כנפרדת ממך, כרואה ואינה נראית,
העברית היפה שכתבת. ידיה נשאו אחריך
כתר-שיר ופרחים אחדים. לסימן כי הגיעה עת.”
יעקב פיכמן, קול המון הגשם
“מכל נגינה ינעם לאוזני קול המון הגשם. רגש קדמון הוא, גיל קדמון על עולם שנפקד. רק לבבות קהים אינם מתעוררים לקצבו, המשתנה חליפות, העולה ויורד, גובר ורפה במתיקות שאין דומה לה, היוגב שטמן את זרעו בחיק האדמה, ישמח כי ירד לאטו. אבל הגשם מרגיע דווקא כשהוא ניתך בזעף וחלל העולם מתמלא כולו תרועת ביטחון. אותה שעה נדמה, כי הנה נתיישבו כל הבעיות, שאין להן פטרונים. ומי שעומד ורואה בעד החלון את רסיסיו המלוכדים, היורדים עזים וישרים, מוצף גם הוא איזה ביטחון שנתרופף בו.
“כעין הפסקה מתהווה אז בעולם, המטה את אזנו לקול עצמו. גשם, גשם, גשם – את הכול הוא בולע. כל הגדולות והקטנות בטלות ברננתו הקצובה.
“ילדים המרגישים במיוחד את הרווחה, העולה עמו מנבכי העולם, רצים לקראתו ולא ישבעו אותו. אולי משום שהם קרובים יותר אל מקור השפע, ואולי משום שלבם צמא ביותר לחליפות, לחידושו של עולם.
“נפלא ביותר הוא הגשם היורד בלילה. הנה אתה נרדם ולבך כבד. אין אתה יודע למה היו פני הדברים אחרים. והרי דבר לא אירע, דבר לא נשתנה לרעה. אכן אין זאת, כי משהו או מישהו הכזיב. לא תמיד ידע האדם פתרון לחשכת נפשו, אבל גם בלא-יודעים יעגם בחשאי, ושנתו טרופה וחלומות-רעים יבעתוהו.
“והנה הקיץ בלילה לקול הגשם, העולה ויורד מדודות. מעבר לחלון הוא שומע אותו בהקיצו פעם בפעם. ושנתו תמתק לו, וכאילו שקט דמו הנבעת, צלל עם הנטפים הנופלים לתוך החשכה בלי הרף. כילד הוא כובש את פניו בכר ומוסיף לישון.
“לא, שפע העולם טרם תם, הגשם מצלצל עוד במרזבי הלילה”.
(אסיף, מבחר יצירתו של יעקב פיכמן, מסדה בסיוע איגוד יוצאי בסרביה, עמ’ 102-103 – השיר של אלתרמן מעמ’ 7-8)