ב-13 ביוני, לפני 106 שנים נולד בצפת יהושע בר יוסף (1992-1912), אבא שלי. כעשרים שנה מאוחר יותר, ב-1932 התחתן עם אמי, צפורה לבית גרינפלד, בירושלים. בין שתי ערים אלו נמתח קו היצירה העשיר שלו שהקנה לו מקום מיוחד בספרות העברית הארצישראלית. החל ב”עיר קסומה”, “סוכת שלום” (שעומד לצאת בקרוב מחדש ב”כתר”) “בין צפת לירושלים” וכלה ב”אפיקורוס בעל כורחו”. את כתבי היד של יצירות אלה הפקיד עוד בחייו ב”גנזים” אגודת הסופרים. כשם שלא היסס להקדים את זמנו בכתיבה על הארוטיות בחברה החרדית או ייסוריו של סופר סת”ם הומוסקסואל שהתאהב בתלמידו (“אהבת נפש”), כך גם לא פחד לכתוב על נושאים חברתיים שניסו להסתירם, ועל החלשים בחברה הישראלית. בכמה הזדמנויות יצא נגד ההתעללויות בחיילים בצבא: מחזהו “סערה בים” על יחסם המשפיל של מפקדים בחיל הים הצעיר של המדינה נפסל להצגה על ידי הצנזורה, גם לאחר שניסה להתחכם ולשנות את שמות המשתתפים, כביכול מדובר בדרום אמריקה ולא בישראל. במקרה אחר, פרסם רשמי ביקור בכלא צבאי וחשף מה שהיו קוראים לו היום “התעללות ופגיעה בכבוד האדם”. לסיום אביא את שורות הפתיחה מ”עיר קסומה” הרומן ההיסטורי שהקנה לו כבר בהיותו בן 38 את מקומו ב”מזרח” של הספרות העברית המודרנית.
יצחק בר יוסף, “גנזים” אגודת הסופרים
יהושע בר יוסף, מתוך “יוסר כתם השפלת האדם בבתי-הסוהר הצבאיים”
“השוטרים מתהלכים במקלות בידיהם. אם אסור להכות, למה להם מקלות? ואינך מקבל תשובה. לאחר שאתה משוחח במקצת עם האסירים, מתברר לך שמשטר של מכות והלקאות שורר בבית-הסוהר…האסירים מספרים, וניכרים דברי אמת, על מכות שיטתיות ואכזריות על כל עבירה קלה שבקלות. ולא מכות בלבד, גם עינויים. שוטר צבאי ניגש לו לאחד שגידל שפם ותלש לו באיטיות שערות השפם. אחד קיבל בעיטות בין רגליו, מכות בבטן… שפת העולם התחתון היא שפת הפיקוד של המחנכים האלה. קשה להביא בדפוס אפילו חלק מהמשפטים ששמעתי. ניבול פה גס שמטרתו להשפיל את האסיר ואת כבוד האדם שבו עד לשאול תחתיות – זה שפת בית הסוהר ההוא… ועניין האוכל – האנשים מתאוננים שהם מתהלכים רעבים. הם מתאוננים שהבשר נעלם ורק חתיכות שומן מגיעות לצלחות. הלחם מצומצם ביותר. טעמתי מן המרק חצי כף, והרגשה רעה נתמשכה בפי שעות אחדות…. אסיר רעב אחד ראה כיצד שוטר נותן ביסקוויטים לתרנגולות שבלול. ביקש ממנו ביסקוויט אחד. השוטר ענה: “זה בשביל התרנגולות ולא בשביל … שכמוך!”
יהושע בר יוסף, עיר קסומה:
“בבית מדרשו הקטן של הרבי מאברוץ’ ישבה אותה שעת-דמדומים חבורה קטנה של חסידים ושרו משירי שלוש-סעודות. מעל רוכסי ההרים, הנשקפים מחלונות בית המדרש, נישאה רוח ערב עצורה וקרירה כאחד. רוח שאינה ניתנת למראית עין אלא להרגשה של קור נעים העובר בגבו של אדם והמרעיד קמעה כתפיו… אלמלא קול הניגון שנישא מחלונות פתוחים, לא היו כל אותם בתים לבנבנים-כחולים הדבוקים כאילו לצלעו של הר צפת אלא כתמים זעירים, ספק צבע ספק אור ספק צל, הנראים לו לאנוש כמשחק שעשועים של אורות היום החולפים וצללי הלילה הבאים. התושבים ישבו ספונים בבתים אלה, מקשיבות בדריכות הגוף והנפש לקול פעמיה של שבת-מלכתא הצועדות ומתרחקת מעל פסגות ההרים בכיוון הפוך של רוח הערבית הבאה לעיר”.
(מתוך יהושע בר יוסף, עיר קסומה, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 7)
