קנאת סופרים תרבה חכמה, אמר הממשל. סופרים הם בסך הכל בני אדם והיחסים ביניהם פרושים על כל הקשת. יש חיבה והערכה, ויש כעס או קנאה. הארכיון מכיל עדויות לכולם.
עזריאל אוכמני (1907 – 1978) היה משורר, מתרגם ועורך. היה מעורכי כתב העת “מאזנים” של אגודת הסופרים, ומעורכי ההוצאה “ספרית פועלים” מראשיתה, וכן עבד בעתון “על המשמר” (וגלגולו הקודם – “משמר”). על נייר מכתבים של ספרית פועלים הוא כותב למשורר טוביה ריבנר (1924 – 2019) תגובה על ספר שיריו שהעניק לו. “אני אוהב את שיריך. אני אוב אותם על שהם הם”
דליה רביקוביץ (1936 – 2005), המשוררת המוערכת והמוכרת, מפרגנת במכתב הבא לאורי אורלב (1929 – 2022), הסופר שכתב בעיקר לילדים, ניצול השואה שזכרה מפעפע ביצירתו. ובמכתב שבארכיון “גנזים” היא מתייחסת לספרו הראשון (למבוגרים), “עד מחר”. “הספר ממש מרתק”
עוד בארכיונו של אורי אורלב, מכתב מהסופר בנימין תמוז (1919 – 1989). תמוז היה משויך לתנועה ה”כנענית” שדגלה ביצירה עברית הקשורה לשרשינו בארץ הזאת (ולאו דווקא לדת היהודית). הוא היה עורך ספרותי ב”הארץ” ועורך של עתון הילדים “הארץ שלנו”. המכתב שלפנינו מתייחס לסיפור שאורלב שלח למערכת “הארץ”.
אריה סיון (1929 – 2015) היה משורר, סופר ומתרגם. שמו המקורי היה אריה בומשטיין, וסיון היה בתחילה שם עט, שאחר כך אימץ לעצמו רשמית. הוא שויך לחבורה הספרותית “לקראת” עם משה דור, נתן זך, בנימין הרשב (הרושובסקי) ואחרים. בארכיון מכתבים אליו מיואל הופמן (1937 – 2023), סופר ומשורר, תושב צפת, ומאורי ברנשטיין (1936 – 2017), שהיה עורך דין, אבל גם משורר, עורך ופרופסור לספרות עברית.
אם מדברים על קנאת סופרים, אין דוגמה כמו היריבות בין קבוצות הסופרים שהתגודדו מאחורי כתבי העת “כתובים” (בעריכת אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי) ו”מאזניים”. למעשה, “מאזניים” נוסד כמעשה של מרד ב”כתובים”. עורכיו הראשונים היו י”ד ברקוביץ ופישל לחובר. במאמר הפתיחה של ברקוביץ ניכרים אותות הסכסוך, בין השאר במילים “במקום הכוונה הטובה לעבוד עבודה ספרותית נאמנה, להגביר ולהפרות את כוחות היצירה, להשכיל ולהיטיב את הקהל העברי ולהעלותו למדרגה העליונה – באה האמביציה הקטנה האישית”.
כאשר ח”נ ביאליק נסע לאירופה לגייס כספים לתמיכה בסופרים ארץ-ישראליים, התעוררה מייד השאלה – מי יזכה לתמיכה זו. בארכיון “גנזים” נמצא עותק מכתב ששלח שטיינמן לביאליק ובו הוא מוחה נגד מה שנתפס בעיניו ככוונה להעביר כספים לסופרי “מאזניים” בלבד.
המכתב הבא משלמה צמח (1886 – 1974) לגרשון שופמן מזכיר כמה קונפליקטים, ונדרשת התעמקות כדי לפענח את כל הרמיזות שבו.
בקטטה אחרת, אישית מאד, השתתפו הסופרים א. א. קבק (1883 – 1944) ויעקב פיכמן (1881 – 1958). סיפור זה התגלה לנו ממכתבים שנמצאו בארכיונו של קבק. המכתבים מעידים שקבק תבע את פיכמן למשפט חברים, לא פחות, ואף גייס סופרים מכובדים – אלתר דרויאנוב וא. מ. ברכיהו (בורוכוב) להיות עדיו.
על מה יצא הקצף?
פיכמן ערך את כתב העת “מעברות”, שיצא לאור בוורשה. בגליון “העולם” מ-11 באוגוסט 1921 כתב קבק, בשם העט “א. א. בר-נתן”, טור ביקורת בשם “ספרים וסופרים”. בטור זה ביכה הסופר המכובד את מצבם הרעוע של כתבי עת ספרותיים עבריים, ועל “מעברות” כתב:
כעת, כמדומה, ספורים גם רגעי “המעברות”… מבטיחים שגם חוברת ו’ תצא אי”ה, אבל חוברות אלו הן אנחותיו האחרונות של שכיב-מרע…
פיכמן הזועם הגיב במכתב בעתון “הפועל הצעיר” (13 בספטמבר 1921). בו כתב, בין היתר:
הריצנזיה [של קבק] מצטינת באותה הקוריוזיות מצד אחד, ומצד שני באותה הכונה הגלויה להזיק, שאינה משאירה אחריה שום ספק בדבר שיש לנו עסק עם הפקרות גמורה של אדם מיואש, אשר אין לו כבר מה להפסיד. עם אדונים כאלה אין מתוכחים. כל ספרות מבערת אחרי כיעור כזה כבער אחרי הגלל; והיא אמנם עשתה את זאת במקצת…
בסופו של דבר לא התקיים כל “משפט”. ראשי אגודת הסופרים ניסו להרגיע את הרוחות בטענה שאחרי שכל צד עלב ברעהו, אין צד אחד פוגע וצד אחד נפגע, ואפשר להניח לעניין.
פיכמן שכעס על קבק היה אשם גם בעצמו, כנראה, בחטא דומה. נביא מכתב של יצחק למדן לשלום שטרייט, שבו הוא מתרגז על התייחסות של פיכמן לכתב עת “גליונות”, פרויקט-חייו של למדן.
ונסיים במכתב של משורר דגול, שהתפרץ מדי פעם במילים חריפות, אבל ידע גם לפייס.
הכותב, אם לא זיהיתם, הוא נתן אלתרמן – והנמענת – לאה גולדברג.