ספרות נוצרת כאשר מחשבותיו של הכותב מועברות אל מצע חמרי – בעבר זה היה בדרך כלל נייר. החומר שעליו נכתבת הספרות משקף את הרגע של היווצרותה. יש סופרים שיושבים לעבודה כמו פקיד במשרד וכותבים במחברות מסודרות. ויש סופרים שחמרי הכתיבה שלהם פרועים כמו כתיבתם ומשקפים את רגע היצירה. בעזבונותיהם של סופרים, שנשמרים בארכיון גנזים של אגודת הסופרים, מצוי מבחר מרשם של ניירות וחמרי כתיבה לא שגרתיים. הניירות והחמרים השונים מספקים תחושה של מגע בלתי אמצעי עם היוצר ברגע היצירה, ורגע של נוסטלגיה בעידן שבו כותבים פחות ופחות על נייר.
עמוס קינן הותיר לנו מזכרת מסוג זה בדיוק. קינן, שנולד ב-1927 בתל-אביב, התפרסם הן כסופר, הן כפסל, מחזאי ותסריטאי והן כפובליציסט בעל דיעה בענייני המדינה. בצעירותו היה חבר בלח”י, בשנות ה-40 התקרב לתנועת “הכנענים” ואחרי מלחמת ששת הימים נעשה ל”שמאלן” בעל דיעות יוניות. שהותו בפריס בשנים 1954 – 1962 הייתה בעלת משמעות רבה בחייו, כפי שמתארת נורית גרץ בביוגרפיה “על דעת עצמו”. אולי היה זה בטיסה מפריס לארץ, שהרגש היצירתי דחף את קינן לכתוב רעיונות לסרט “חור בלבנה” על גבי שקית ההקאה המסופקת לנוסעים.
גם ארכיונו של שאול טשרניחובסקי נמצא ב”גנזים”. טשרניחובסקי היה משורר גדול, ששיריו נלמדו שנים רבות בבתי הספר בארץ, אבל התפרנס מעבודתו כרופא (בין היתר, כרופא בית ספר בתל אביב). עבודה כזו שכרה בצידה, אולי לא כל כך בכסף, אבל לפחות מקבלים פעם בשנה יומן עם פרסומות לתרופות ואפשר לכתוב בו שירים לעת מצוא. וכך אנו מוצאים טיוטות של שיריו בסמוך לפרסומת למשלשל הבטוח “לקסורין” או לתרופה האנטיביוטית “סטרפטוסרין”.
לפעמים נראה שאנשי רוח היו בחסרון כיס כזה שלקנות בלוק-כתיבה נקי ויפה לא הייתה אפשרות. במיוחד היה הדבר קשה בשנות ה-40, כאשר נייר היה בכלל מוצר יקר (ומהארכיון אנו למדים שעיסוק מתמיד של מוציאים לאור באותה תקופה היה להתחנן לפני השלטונות להקצבת נייר). אפשר לדמות למשל את ש”א הורודצקי, חוקר החסידות והמסתורין בישראל, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל, מחטט במיכל המיחזור כדי למצוא דפים שאפשר לכתוב על צידם האחורי. וכך אנו מוצאים הקדמה לספרו “המסתורין בישראל” רשומה על גבו של דו”ח ייצור ממפעל נעליים.
כמובן – בימים בהם כתבו על נייר – גם מכתבים התקבלו בדואר רגיל ולא בדואר אלקטרוני. מכתבים כאלה מגיעים בדרך כלל במעטפות, ולפעמים המכתב נזרק לפח, אבל המעטפה משמשת מייד כניר טיוטה לכותב היצירתי. בארכיון נמצאת, בין היתר,ומעטפה ששמשה כנייר-טיוטה למשורר האהוב אברהם חלפי (1906 – 1980), מחבר “עטור מצחך זהב שחור” ושירים נוספים שהולחנו והושרו על ידי אריק איינשטיין; ומעטפה ששמשה את המשוררת מירי בן שמחון (1950 – 1996), מחברתם של חמישה ספרי שירה (אנתולוגיה של שירתה יצאה בעריכת דן אלבו ב-2010).
ייתכן שד”ר טשרניחובסקי היה ממליץ להם להימנע מכך, אבל כמה מטובי משוררינו הרבו לעשן… ולשרבט על קרטוני סיגריות. בין המעשנים האלה אנו מוצאים את אבות ישורון ואת יונתן רטוש, שניהם משוררים מהשורה הראשונה, בעלי שפה עשירה וייחודית להם. יונתן רטוש (שם העט של אוריאל שלח) בא ממשפחה ספרותית – אביו יחיאל היילפרין היה ממחדשי גן הילדים העברי וכתב שירים וסיפורים לילדים. גם אמו, פנינה היילפרין, ואחיו, עוזי אורנן, שלחו ידם בכתיבה, ואחותו מירי דור הייתה משוררת וסופרת בזכות עצמה. יונתן רטוש היה ממייסדי תנועת “הכנענים”, שראו את הגשמת הציונות בתחיית העם העברי במולדתו אחרי אלפיים שנה – ובניתוק מן היהדות הגלותית ומן הדת בכלל (על כן הקפידו להיקרא “עברים” ולא “יהודים”). אבות ישורון עלה לארץ בשנת 1925 (כאשר עוד נקרא יחיאל פרלמוטר), ועבד כפועל ושומר בפרדסים. בשנות השלושים כתב את שיריו על גבי קרטוני סיגריות, בעוד שבשנים מאוחרות יותר, כאשר היה כבר משורר מכובד ו”התברגן”, כתב על גליונות גדולים ונאים.
ועוד דוגמת כתב יד של חלפי, שהיה כידוע שחקן ב”האהל” והתיאטרון הקאמרי, ובהצגת “הבימה” שהוזמן אליה (נו, אולי לא במשך ההצגה ממש אלא בהפסקה) שרבט שיר על כרטיס ההזמנה.
לסיום, היכן יושבים משוררים? זה ידוע – בבתי הקפה (ודי להזכיר את קפה כסית בתל אביב, שהתפרסם כמקום מפגש לסופרים ומשוררים). ועל מה כותבים משוררים היושבים בבית קפה? על כל הבא ליד… בתמונות – מפית של אברהם חלפי, קרע-תפריט של מירי בן שמחון, ודף מפנקס החשבונות שתרם מלצר ידידותי למשוררת ש. שפרה שממש היה חשוב לה לכתוב משהו, תיכף ומייד.
