חוויות בתי חולים

ארכיון גנזים הוא ארכיון ביו-ביבליוגרפי: הוא מתעד את חיי היוצרים ואת יצירתם. כך אפשר לצפות גם בפגישות בין החיים והיצירה. אחד ממאורעות החיים הוא מחלות – סופרים ומשוררים חולים לפעמים וגם שוכבים בבתי חולים, ככל האדם. אולם כיצד הם מגיבים על החוויה, כיוצרים?

נפתח באבות ישורון, יליד 1904, שפרסם את ספר שיריו הראשון ב-1942, לאחר שעלה לארץ ישראל מפולין ב-1925. על ספרו הראשון עוד חתם בשמו המקורי, יחיאל פרלמוטר. את השם היצירתי “אבות ישורון” אימץ רשמית ב-1950, והוא מזכיר את אבותיו שנספו בשואה, נושא שהרבה להעסיק את ישורון והתבטא ביצירתו. שירתו מתאפיינת בשפה עברית ייחודית, ובשילוב של מילים ביידיש ושפות נוספות. יצירתו משקפת את תחושת הניתוק והכאב מהעבר היהודי בגולה לצד ההתמודדות עם המציאות הישראלית החדשה. ב-1976 עבר ישורון ניתוח, ואנו מביאים שני כתבי יד מתקופה זו. באחד מהם הוא מודה שהוא מדחיק את המחשבה על הניתוח, ואילו בשני הוא משווה את הניתוח למסעו לארץ ישראל.

נעבור לע. הלל, הוא הלל עומר, יליד משמר העמק, משורר וסופר אהוב, שהצטיין גם בכתיבתו לילדים (“בולבול למה ככה”, “דודי שמחה”). במקצועו היה אדריכל גנים ונוף . בארכיונו שב”גנזים” שמורים שירים שכתב בעת אשפוז בבית החולים איכילוב בתל אביב.

רחל בלובשטין, הידועה כרחל המשוררת, הייתה ידועת חולי. היא עלתה לא”י ב-1909 רוויית אידיאלים חלוציים, ואחרי כשנתיים ברחובות עברה לחוות כנרת, “חוות העלמות” שהקימה חנה מייזל. ב-1913 יצאה לצרפת ללמוד חקלאות, ואחרי שהתעכבה ברוסיה בשל מלחמת העולם, חזרה לארץ ב-1919 על סיפון ה”רוסלאן” כאשר מחלת השחפת, ככל הנראה, כבר בקרבה. היא הצטרפה לקבוצת דגניה, אבל לאט לאט הפכה המחלה לגורם דומיננטי בחייה, והיא “הועזבה” מהקבוצה. בשנותיה האחרונות התגוררה בתל אביב. בארכיונה בגנזים נמצאו שני כתבי יד שכתבה בעקבות אשפוזה בבית חולים בצפת.

נעבור לאברהם חלפי: שחקן תיאטרון ומשורר אהוב, שביצוע שיריו על ידי אריק אינשטיין הגדיל את הפופולריות שלו (מהשירים הידועים בביצוע זה: “עטור מצחך זהב שחור” ו”התוכי יוסי”). חלפי, שעלה ארצה מברית המועצות ב-1924, התחיל את חייו בארץ כפועל פשוט אבל כבר ב-1925 הצטרף לתיאטרון “האהל” שבו נשאר עד 1952 (אז עבר לתיאטרון הקאמרי). היה זה במהלך נסיעה עם שחקני “האהל” לפריז, שחלפי אושפז בבית חולים, שם כתב את היצירה הבאה.

יחיאל מַר (מוֹהַר) היה משורר ופזמונאי ישראלי. את שני סוגי השירה שכתב פרסם תחת שני שמות: על שירתו הלירית חתם בשם “יחיאל מר”, ועל פזמוניו – “יחיאל מוהר”. הוא היה בנו של משורר (מאיר מוהר) ואביו של פזמונאי ופובליציסט (עלי מוהר). עלה לארץ ב-1938, בגיל 17, עם עליית הנוער. היה חבר בכפר יהושע ואחר כך בקיבוץ דברת, עד שעבר לתל אביב, בה חי עד מותו המוקדם בגיל 47 בלבד, לאחר סדרה של התקפי לב. באחד מאשפוזיו כתב את השיר “צוואות”.

לאה גולדברג ידועה כאחת מגדולות משוררינו. ילידת קניגסברג (1911), למדה בנעוריה בגמנסיה עברית בקובנה שבליטא. למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. עלתה לארץ ב-1935, אז יצא כאן לאור ספר שיריה הראשון, “טבעות עשן”. התגוררה בתל אביב עד 1950, שאז עברה לירושלים כאשר התקבלה כחברת סגל באוניברסיטה העברית, בה לימדה עד למחלתה ממנה נפטרה. פעילותה הספרותית הייתה ענפה: כתיבת שירה למבוגרים ולילדים, סיפורים, כתיבה בעתונות למבוגרים ולילדים, תרגום ועוד. במחברתה, שבארכיון גנזים, שתי טיוטות של השיר “מחלה”.