“אומרים בעברית ‘לבעור בחימה’, אבל אצל אבות ישורון העברית ממש בוערת עד אחרית הימים”. כך כתב המשורר יוסף שרון על מי שנחשב במשך שנים רבות כנידח ואף מוקצה, והפך בתעתועי הביקורת וההכרה הספרותית לאחד מהיוצרים הגדולים של השירה הישראלית. ביום כיפור (תרס”ה, 1904), מציינים את יום הולדתו של אבות ישורון.
ארכיונו הגדול ב”גנזים” אגודת הסופרים משקף את יצירתו, לא רק מצד התוכן –גם מצד הצורה. כל דף הוא יצירת מחשבת – איזה מזל שלא היה לו מחשב, וכך נשמרו כל טיוטותיו ו”קשקושיו” על הנייר. האותיות גדולות, חקוקות לתוך הנייר – אפשר לחוש בלחץ העט לתוך דף הנייר כאילו היה אבן.
זיכרון הוריו שנספו בשואה, תחושת האשם התמידית על שלא הצילם, ההוויה הישראלית שניסה לשבור ולפצח כדי להבינה. כל אלו נוכחים ומניעים את שירתו. על אלה נוסף ההומור – הנלווה גם לתיאורו כיצד העביר את ארכיונו ל”גנזים”:
“אומרים לי: קח את ניירותיך, מכתביך, תצלומיך / וכל לככיך, / וארוז אותם ל’גנזים’ / עיכבתי ועיכבתי. / כשפתחתי חבילה, יצאה מתרדמה / משפחת מקקים צהובים. כושר הימלטותם / אפס. לא חורף אחד התחבאו, התחפרו, / בהיותם דומים לאותיות, הדומות למקקים” (המקור בכתיב חסר).
לכבוד יום כיפור, שהוא גם יום הולדתו, אביא שניים משיריו: “מן הרחוב קול אשה”, ובו המתח בין הקודש והחול ו”השיר על האשמה” – שנכתב בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.
יצחק בר יוסף, גנזים
מן הרחוב קול אשה
לשעבר הייתי נמנע מלהתפשט
בגופי בחדרי בו תצלום על הקיר
הורי.
היום התפשטתי. מה,
הם שבקבר אינם
ערומים?
החדלתי להתבייש בפני אבא ואמא? מה,
האם רק מה שבקיר
ושבקבר?
שכנה מן הרחוב, קול אִִִִִִִִִִִִִֵשה קורא, מה,
אתה טרזן? תתבייש לך!
תתביישי את!
היום ערב יום כפור. היום ט תשרי תשלח.
אבי היה קורא לפני העמוד:
המלך!
השיר על האשמה
ברכי אמי כרכי ידך על ראשי בליל
יום זה. הייתי מה הייתי עושה
ליום כפור. עיירות מתרסקות ואת בפנים ולמרכז
הארץ הנשמה שלך והגוף התגעגעת ולא הגעת.
אביך בא בחלום לך.
פתח את ארון הזכוכית. שבר לך כוס. נפטר לך ילד
ושאלת למה. אביך לא ענה ויצא וחשבת לכפר
ושכבת על הרצפה ושכבת על הילד ומתה מגעגועים.
(אבות ישורון, כל שיריו, הוצאת הקיבוץ המאוחד סימן קריאה, 2001)
