התצוגה המיוחדת של “גנזים” אגודת הסופרים בשיתוף עם מוזיאון ארץ ישראל מוקדשת לקשר המיוחד, האישי והפואטי-אמוני, שבין שתי משוררות מעולמות שונים. זלדה שניאורסון-מישקובסקי, משוררת חרדית אלמונית בת חמישים, ומולה יונה וולך צעירה בת 21 חילונית, סוערת ויצרית. על הפער גישרה השירה – והיא זו שבסופו של דבר הביאה לקרע העמוק. אהבה ושברה – זלדה ויונה
תחילת הקשר ב-1965, כאשר יונה וולך הגיעה לביתה של זלדה בירושלים וראתה בפעם הראשונה את השירים שלה, שהיו משורבטים על דפי נייר. “למה הדברים האלה מתגלגלים כך? צריך להדפיס ולהוציא בספר”, אמרה יונה וולך בהתלהבות. היא אף השאילה את מכונת הכתיבה הישנה שלה, כדי שידידתן המשותפת, עזה צבי, תדפיס את השירים ותדאג להוציאם לאור. ואכן כעבור שנתיים יצא “פנאי”, קובץ השירים הראשון של זלדה (הקיבוץ המאוחד, 1967), והתקבל בהתלהבות על ידי הביקורת וקהל הקוראים. יונה שלחה מכתב נרגש לזלדה וחתמה במלים “באהבה בכבוד ובהערצה”.
בפסח 1982 פרסמה זלדה את השיר “שני יסודות” – היחס המורכב בין הלהבה והברוש. רבים ראו בשיר משל ליחס המורכב שבינה (הברוש) ובין יונה וולך (הלהבה).
לא חלפו אלא חודשים אחדים, והנבואה התגשמה ברעש גדול. יונה וולך פרסמה את השיר “תפילין” בעיתון 77. השיר, שבו הופיעו התפילין בהקשר מיני בוטה, גרם לסערה ציבורית ולנתק מוחלט בין שתי המשוררות. “כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומַתִּי”, כתבה זלדה.
עלייתה ושקיעתה של הידידות המיוחדת הזו, מוצגת בתערוכה באמצעות כתבי היד המקוריים של שתי המשוררת הגדולות.
זוהי התערוכה השנייה של “גנזים” במוזיאון ארץ ישראל. התערוכה הראשונה הוזמנה לכנסת והיא מוצגת בספריית הכנסת. שיתוף פעולה מבורך בין שני המוסדות.
